בפרק א' לסדרת הפוסטים הזו סיפרתי לכם על מה הוביל אותי להחלטה לבצע ניתוח קיסרי ולמה בחרתי בקיסרי צרפתי של ד"ר הנדלר. בפרק הזה אשתף אתכם בניסיון האישי שלי במה זו לידה מהבטן, איך הייתה החוויה שלי, האם באמת אפשר ללדת אחרת, איך בית החולים והמחלקה ובתכלס - האם זה גימיק?
בספטמבר 2019, כן לפני הקורונה, ילדתי את גור בבית החולים האנגלי בנצרת בניתוח קיסרי מתוכנן שנקרא גם קיסרי צרפתי.
בד"כ הניתוחים מתבצעים בימי שישי בצהריים, ובמקרה שלי הוא נקבע לשני ב7 בבוקר. בראשון אחה"צ נפרדנו לשלום מגאיה בתי הגדולה ובהתרגשות רבה נסענו לנצרת. הנסיעה קצת הזויה בחודש תשיעי מתקדם וכל ברקס או מהמורה בדרך חשבתי שיגרמו לי לפתח צירים. בסוף הגענו לבית החולים, עדי, בן זוגי, הלך לחפש חניה ואני הלכתי לי לאיבוד במסדרונות. זה לא איכילוב. לטוב ולרע. האנשים נראים אחרת, בית החולים נראה פחות מהודר, לא הרגשתי בסביבה הטבעית שלי. לרגע חשבתי לעצמי, השתגעת לגמרי? מה את עושה פה? הגענו למחלקת יולדות והאחות והמתמחה שקיבלו אותנו היו פשוט מקסימים. אווירה רגועה כאשר מדי פעם הם הוקפצו למשמע איזה יולדת גונחת מכאבים בחדר. חשבתי לעצמי, לפחות את זה אני לא צריכה לעבור הפעם. רוב הזמן שקט שם. מישהי מגיעה בהריון ואחרי כמה דקות נשמע קולות תינוק חדש. זכינו לשמוע את זה פעמיים בעודינו יושבים שם ומתחילים שרשרת חיול להכנה לקיסרי. בדיקת דם, בדיקת צירים (הרופא מן הסתם מצא צירים), הסבר על מה קורה מחר ויאללה ללכת לנח.
הגענו לחדר שלנו. שבמבט ראשון לא היה נראה "כייפי". אבל הוא מאוד נקי, ובתכלס עכשיו בדיעבד ואחרי שביקרתי מלא חברות במחלקה החדשה באיכילוב, אני מבינה שאין באמת שוני. אולי המסגור קצת פחות מלהיב. המיטות חדשות, מתכווננות, ויש נוף מטורף על כל נצרת מהחלון (ומלא אור, כך גילינו למחרת, כמו שאני אוהבת, במשך היום). כל החדר היה שלנו, מיטה לעדי ומיטה לי וצמוד לחדר מקלחת ושירותים משלנו. ממש פרטי ונעים.
בבוקר התעוררתי מוקדם להתארגן לניתוח. כמובן מלחיץ כי אני דקה לפני ניתוח אבל גם סופר מרגש שאני הולכת לפגוש את שוגון (שם הבטן של גור). חיכינו לד"ר הנדלר וסיון שנתקעו בפקקים ואז הם הגיעו ומצאו אותי די בלחץ (לא נראה לי שהם יודעים את זה - אבל כן הייתי בלחץ). באותו זמן לא כל כך חשבתי על הלידה אלא על עצם זה שאני הולכת לעבור ניתוח ושלפני רגע הייתה לי בטן מושלמת ועוד רגע תהיה לי צלקת לכל החיים. הם הלכו להתלבש ומאותו רגע סיון הייתה צמודה אליי. הכניסו אותי לחדר ניתוח ואמרו לי להוריד את המשקפיים (אני לא רואה בלי) וסיון הפכה להיות העיניים שלי. היא חיבקה והחזיקה אותי כשהמרדים הזריק לי את האפידורל בגב, ולאורך כל התהליך הסבירה לי מה קורה. תקשיבו רק זה, משנה את כל החוויה. כמי שעברה ניתוח בפעם הקודמת ושכל הצוות מדבר מעליי ולא אליי, אני לא יכולה להסביר לכם כמה זה משנה את הכל. בשלב הזה כשאני מוכנה לניתוח עדי נכנס לחדר ונעמד ליד הראש שלי. הוא שם את הרמקול שהבאנו מהבית עם הפלייליסט שבחרתי ומכל השירים, לצלצלי "אור" של אמיר בניון, הגיע הזמן של גור לצאת. אולי יצא קיטש אבל באותו רגע, היה מרגש ברמות. הזיזו את הוילון המפריד, סיון מהר נתנה לי את המשקפיים, עדי הרים לי את הראש שאראה ועם המנשפית פשוט דחפתי אותו, את גור שלי, החוצה.
הרגע הזה שאת רואה אותו יוצא. וואו. מצד אחד הכל איטי יותר מבלידה רגילה, מצד שני פתאום הבנתי שזה איטי כי אני הפסקתי לנשום ולנשוף בחוזקה למנשפית וכי אני זו שבעצם דוחפת אותו החוצה. חוויה מדהימה.
ואז ד"ר הנדלר מחזיק לי אותו שאראה. החלק הזה די קשה האמת, כי כל מה שבא לי זה כבר לחבק אותו ושיהיה עליי אבל אי אפשר כי הכל חשוף ואני לא סטרילית. אז ממש תוך כמה דקות מזמינים את עדי לחתוך לו את חבל הטבור על שולחן בצד (לא מעל שולחן הניתוח) והדבר המדהים הזה מגיע אליי! מניחים אותו עליי והמיילדת בחדר, יחד עם סיון, עוזרות לי להניק. רק לזה ייחלתי.
גם כשאני כותבת את זה עכשיו יש לי אנחת רווחה. אני לא יכולה להסביר לכם כמה זה חשוב לי הסקין טו סקין הזה בחדר לידה וההנקה, שלא נדבר על לראות את הילד שלי יוצא ממני. ככה מתחברים לילד. ככה זה בטבע. ואם כבר צריך קיסרי מסיבות רפואיות, אז שחווית הלידה תהיה כמה שיותר דומה לטבע - אחרת מה עשינו בזה? אני מבינה את בתי החולים הגדולים, הם עסק מניב שמטרתו לעשות כסף, ומה לעשות זה לא יעיל לתפוס חדר ניתוח לשעה במקום ל10 דק'. זה לא יעיל להחזיק מיילדת בחדר ניתוח שתעזור ליולדת להניק, זה לא יעיל להחזיק תינוק בפנים כי צריך לחמם אותו (קפוא בחדר ניתוח). נכון, זה מבזבז משאבים יקרים. אבל בואו אני אומר לכם עוד משהו על משאבים - אל תזלזלו באמהות. כולכם ילדים של מישהי, לא הייתם רוצים להבטיח שהייתה לה את החוויה הכי טובה בעולם? שהיא הצליחה לאהוב אתכם הכי מוקדם שאפשר? (חיבור תמיד לוקח זמן), שהיא הצליחה להניק למרות שזה כל-כך קשה גם ככה גם אחרי לידה טבעית? לא הייתם רוצים פחות דכאונות, פחות טראומות? זה הבסיס כדי שזה יקרה.
זה מכעיס אותי ברמה האישית. כאישה. לדעת שאנחנו מאפשרות את זה באיזשהו אופן. אמרו לנו שככה יולדים אז ככה אנחנו עושות ולא עוצרות לחשוב על זה רגע ועל הפגיעה בנו ובילדים. זה עלינו להילחם במערכת הזאת שלא מספיק קשובה ליולדות ולצרכים שלהן. ידעתן למשל שנשים לא אמורות ללדת על הגב? זה נח לבתי החולים לתת אפידורל ולהשכיב על מיטה. קצת ביות עוזר לבירוקטריה ולשליטה. אבל בואו נחשוב על זה רגע, ללדת? על הגב? איך כח המשיכה אמור לעבוד ולעזור לתינוק להחליק החוצה כשאת על הגב? אז מהחלקה זה הפך לדחיפה. דחיפה? מביאה לפציעות. אבל עזבו, זה לפוסט אחר.
המסקנה של כולנו מזה צריכה להיות שכולנו צריכות להילחם על ללדת ככה, כמו שאנחנו רוצות וצריכות, בכל בית חולים בארץ, לא רק בנצרת.
איפה היינו? כן, הסתיים הניתוח.
משם אני עוברת לחדר התאוששות לשעה. אני חייבת לומר שזה ביאס אותי כשהבנתי שיש התאוששות ושהיא לא יכולה להיות בחדר יחד עם התינוק. השעות הראשונות שאחרי הלידה הן קריטיות לחיבור אם-תינוק והסקין טו סקין בשעות האלו הוא חשוב לתינוק ועוזר לו ולחוויה הטראומטית של יציאה לאוויר. הנה עוד מידע על למה זה חשוב באתר של איכילוב וכתבה בוואלה. כששקלתי אם ללדת בנצרת והבנתי שזה חלק מפרוטוקול בית החולים, הפריעה לי הפרידה הזו, גם אם היא רק לשעה. עם זאת, אחרי הניתוח קצת שמחתי מזה. היה לי את הזמן סקין טו סקין שלי בחדר ניתוח ועכשיו הייתי מותשת אחרי ניתוח ואחרי שלא ישנתי בקושי בלילה. אז היה לי רגע זמן קצר לעצמי ובינתיים עדי עשה סקין טו סקין עם גור בחדר. נתנו לאמא שלי להיכנס לראות אותי שזה היה מרגש וכייפי והנדלר וסיון הגיעו לבדוק לשלומי. אחרי שעה, שבתכלס זה כלום זמן, עברתי לחדר להיות עם גור ועדי. גור ישן איתנו כל הזמן הזה בבית החולים (לבחירתינו כמובן).
אז מה שונה בתכלס מניתוח רגיל - שמעו אני לא רופאה. אני אסביר לכם מה אני הבנתי בגדול ואיפה החלקים שהיו הכי חשובים לי. לי היה חשוב לעבור לידה הכי קרובה למצב הטבע, בה אני במרכז ואני חלק משמעותי ולא גופה על שולחן ניתוחים. רציתי לראות את התינוק שלי יוצא ורציתי להניק אותו דקה אחרי ולהיות קרובה אליו. רציתי שלא ידברו מעליי ורציתי שלא יזלזלו בפרוצדורה הרפואית שאני עוברת או בכאבים שלי. עד כאן לכאורה דברים שעם הרבה מזל ואסרטיביות תוכלו לקבל גם בבתי חולים אחרים. אני לא רציתי להשאיר את למקום של מזל ואסרטיביות. עם כמה שהייתי לחוצה בבוקר של הניתוח גם הייתי צריכה להיות עסוקה בלהיות בשליטה ולחלק הוראות הייתי מאבדת את זה. בנוסף לכל אלו יש את שיטת הניתוח עצמה, שאותה אני אשאיר לסיון והנדלר להסביר לכם, אבל בעיקרון היא במקום חתך פנימי אגרסיבי יש הפרדה של איברים פנימיים וכן חתך יותר קטן ברחם - במקום להוציא את הרחם החוצה ולחתוך אותו, עושים חתך קטן יותר והתינוק נדחף החוצה בעזרת מנשפית ונשיפות עמוקות דרך הפה שלי, היולדת. למה כל זה חשוב? כי ההחלמה, משמעותית, יותר קלה. כי את מעורבת בלידה. כי יש פחות פגיעה וכתוצאה מכך כנראה שגם פחות הידבקויות.
אז כן, כמה שעות אחרי הניתוח הייתי על הרגליים. זה לא היה פשוט. היו לי מלא סחרחורות אבל המגבלה לא הייתה ברגליים/בטן אלא חולשה גופנית שלי של אחרי ניתוח. כמה ימים אחרי זה אפילו הלכתי לחתונה של גיסתי (לא ממליצה לכם לקבוע חתונות בסמוך ללידה אף פעם, אבל הייתי חייבת ללכת ואני שמחה שהצלחתי להגיע). ושמונה ימים אחרי זה בברית כבר ממש הרגשתי טוב.
ביום שאחרי הניתוח ההורים שלי דאגו להביא לנו מלא כנאפה ושיפודים מרחבי נצרת (מה עוד אפשר לבקש?). האחיות היו מקסימות וכל הזמן דאגו לשלומי, והנדלר וסיון הסתמסו איתי כל הזמן לראות איך הולך. אחרי 36 שעות, בדיקת שמיעה לשוגון, ואנחנו מתחילים את המסע הבייתה לתל-אביב. שוב נסיעה לא פשוטה, ואני מרגישה את הבטן אבל סה"כ ממש ממש בסדר.
ועכשיו שורה תחתונה.
עזבו רגע חתונות ובריתות, הימים שאחרי הלידה הם קשים לכולן. יש מלא עם מה להתמודד גם ככה. החיבור לילד, אתגרי הנקה, כאבים, הורמונים, דכאונות, צהבת - מה לא. אתן רוצות לתפקד בימים האלו כמה שרק אפשר. אז אם אפשר ללדת אחרת, לא הייתן מעדיפות?
מוזמנות את המידע הזה החשוב הזה לעוד נשים שזה יכול לעזור להן :) תייגו על הפוסט הזה באינסטגרם את החברות שחשוב לכן שיקראו את זה וכמובן הפיצו בסטורי. זה עלינו להגביר את המודעות.
[ואם אתן ממש רוצות לכעוס - מזמינה אתכן לקרוא את הבלוג פוסט המעולה הזה של אישווה).