• Hilly Rejwan Sorek הילי רג'ואן שורק

מתל אביב לנצרת כדי ללדת: חלק א'.


24 שעות של צירים כואבים למות, לידה, ניתוח, התאוששות ובסוף כל זה פתק על מיטתי: בפעם הבאה תלדי קיסרי.


חלק א' : הרשימה שלי. מה אני חייבת ולמדתי שאפשר שיהיה בלידה הבאה.


3.5 שנים אני יודעת כבר שהלידה הבאה תהיה קיסרית. הלידה של גאיה הייתה מרגשת ומדהימה - את זה אני יודעת לומר היום אחרי עיבוד לידה. היום השמח בחיי שנולדה לי הנפש התאומה שלי, התערבב עם טראומה של הרבה מאוד אגו ודרכי פעולה לא רגישות שרק בתי החולים הגדולים במרכז מסוגלים להם. חוויה מדהימה שלאחריה הייתה טראומה שהתערבבה לי עם הלידה עצמה, ובסופה חיכה לי פתק מודפס על מיטתי המסביר על מצבי : בלידה הבאה את תלדי קיסרי. 6 אולי 8 שעות מהלידה ואני כבר מתאבלת על הלידה הבאה. תודה על זה באמת.

בעזרת האלופות לי סלע ויעל שוראקי אני משתקמת. 3.5 שנים עברו, בינתיים ניסיתי הכל. להיות המצטיינת שאני יודעת להיות ואכן הגוף מוכיח שהוא חזק יותר מהכל. אבל הקולות הראציונליים סביבי חוזרים ואומרים - אין לידה טבעית יותר. במקביל אני מתחילה מחקר ומתחילה להתעסק בפחד שלי. מצטרפת לכל קבוצה בפייסבוק של קיסריות וחוקרת כל קיסרית שניקרת בדרכי. אני לומדת מלא ומבינה כמה אנחנו לא יודעות כלום, כמה נתתי למערכת לקבל החלטות חשובות בשבילי, וכמה אגו יש והיה סביבי. אני מבינה שאפשר גם אחרת ומתחילה לתכנן את הלידה הבאה שלי. לידה בטנית בחוויה הכי דומה ללידה טבעית שאפשר.


הייתי בטוחה שאחרי כל המחקר הזה שעשיתי ואחרי כל התובנות אני רק ארצה לכתוב על זה ולהוציא, אבל קרה לי משהו הפוך - היה לי קלואזר. שקט. חוויה מדויקת, מלאת שליטה, עוצמתית ומרגשת. בדיוק, אבל בדיוק כמו שרציתי.


אז מה בכל זאת מביא אותי לכתוב עכשיו? שני דברים עיקריים : א. שתדעו כולכן שאפשר אחרת; ב. לתת במה לשני המלאכים האלו שאיפשרו לי את החוויה המדהימה הזאת, כי מגיע להם.



צילום: שיר חסין


מהרגע שנכנסתי להריון עם גור (שוגון באותו הזמן) אני מתחילה למפות לי מה חשוב לי שיקרה בלידה ועל מה אני לא יכולה לוותר. קבוצה שמאוד עזרה לי לראות את האור היא קבוצת "אפס הפרדה" בפייסבוק המנוהלת על ידי גאיה הבר ברנע המדהימה שגם עזרה לי באופן אישי. בקבוצה ממש דנים על אופציות לאפס הפרדה בניתוחים קיסריים בבתי החולים השונים בארץ, איפה זה מתאפשר, מה בתי החולים מאפשרים ובעיקר מה שעניין אותי: מה בתי החולים מבטיחים ומה מקבלים בפועל. כן, קבוצת "קיסר נולד" שגם שם נשים פירטו על חווית הלידה, טיפים על צלקות, מה להביא לבית החולים בתיק ועוד. לבסוף, אני מזקקת לי מבין כל הדברים החשובים בלידה, את הרשימה שלי והדברים הכי אקוטיים עבורי וזו הרשימה אליה הגעתי וגם אסביר למה:

** אני מדגישה שזו הרשימה שהייתה הכי נכונה לי ועבדתי עם עצמי הרבה כדי להבין מה נכון לי. זה לא אומר שום דבר או מבקר חוויות אחרות. זה מה שאני הייתי צריכה.**

1. לראות את תהליך הלידה ואת התינוק יוצא: כל הזמן אמרתי שאם לא הייתי רואה את גאיה יוצאת ממני לא הייתי מאמינה בחיים שהיא שלי. התאהבתי בה מהרגע הראשון שראיתי אותה מגיעה והניחו אותה עליי שאניק אותה. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

2. להניק בחדר ניתוח מיד לאחר הלידה ולעשות סקין טו סקין: זו פשוט דרך הטבע ואני מאמינה שיש חשיבות עצומה לדקות האלו שאחרי הלידה, לחיבור לילד, ליכולת להניק אחרי זה וגם לאפשרות לדכאון אחרי לידה. לא, אני לא רופאת ילדים, או נשים, זהו לא העיסוק שלי ואני לא יודעת אף אחד מהדברים הללו בוודאות. אבל ככה אני מאמינה ממרומי הלידה הראשונה שלי. דברים שהרגשתי בתוך תוכי ושמו אותי במקום שונה מנשים אחרות אהובות סביבי. ידעתי שאני לא יכולה לוותר על זה.

3. בלי אגו של מישהו אחר וחוסר שליטה שלי: בלידה עם גאיה, הייתי אמא צעירה שלא יודעת כלום על לידות. מפתיע, כן, אני, באתי לא מוכנה. חשבתי שבאתי מוכנה. הייתה לי דולה ועשיתי קורס הכנה ללידה באיכילוב. לא חקרתי מספיק על הדולה ועל מה היא אמורה לעשות ולא הלכתי לקורס הנכון אם אתם שואלים אותי בדיעבד. בלידה עצמה נתתי למערכת להוביל אותי כמו שהמערכת יודעת לעשות. דיברו מעליי, קיבלו החלטות מבלי לקבל את הסכמתי ולא הייתי בשליטה. אני לא יודעת לא להיות בשליטה, בייחוד כשזה מסתיים לא טוב. זה מכעיס. מרתיח. מעצבן ולא צודק. לא עוד.

4. היה לי חשוב ללדת טבעי אני לא אשקר. הלידה הזו הייתה צריכה להיות הדרך שלי להביא את עצמי ללדת הכי קרוב לטבעי שאפשר. אני לא נכנסת פה בכלל לשאלה, אם יש כזו בכלל, של האם קיסרי זו לידה. נראה לכם אחרת?? לידה היא הפעולה, הדרך שעושה הילוד מהגוף והרחם שלנו לאוויר העולם. אם היה אפשר ללדת מהאוזן, זו לידה. אני באופן אישי, פשוט ילדתי מהבטן :)

5. הצלקת: כן זו אולי התעסקות שטחית בעיני חלקינו אבל לא בעיני. זה הגוף שלי, אני אוהבת אותו ומאוד ביאסה אותי המחשבה שתיהרס לי הבטן, שיהיה לי חתך מכוער לנצח ושנגמר עידן הביקיני והטופים בחדר כושר. אז תדעו שגם פה יש אופציות לסגירת הצלקת החיצונית. הרבה רופאים ישכנעו אתכם שהשיטה הכי טובה היא סיכות, בעיני הם אומרים את זה כי זה הכי קל ומהיר, אך נשים מדווחות על כאבים וחוסר נוחות בימים שאחרי הניתוח כי יש להם עצם זר בגוף בנוסף להתמודדות עם הכאבים וכל מה שמלווה לידה רגילה. שיטה שניה היא תפרים נמסים - לוקחת הרבה זמן אבל נשים בקבוצות כתבו שהן מעדיפות אותן כי הצלקת יוצאת מוצלחת. שיטה שלישית היא סיכות נמסות, הרופא הבכיר באיכילוב סיפר לי עליה ודווקא שיכנע אותי שהיא טובה כי יש לה את היתרונות של הסיכות הרגילות מבלי החסרונות והצלקת יוצאת דקיקה לפיו. השיטה הרביעית: הדבקה, כן פשוט כמו שזה נשמע. זה מה שעשו לי והצלקת ממש משורטטת בעיני. עוד דבר שלמדתי הוא שקופות החולים משתתפות במימון סקראבן - משטח סיליקון כזה לשים על הצלקת כחודש לאחר הניתוח שאמור קצת לשפר את ההרגשה והנראות שלה.


אז עם הרשימה הזאת ניסיתי כל מיני אופציות. ראיינתי אנשים ורופאים כדי להבין מי ייתן לי האופציה הכי קרובה לזו. היום באיכילוב למשל יש את האופציה ל"מחוברות הורית" פעמיים בשבוע. חשבתי שזו אחלה אופציה ואני גם אציין שנשים שעברו אותה ועוד התמזל מזלן להגיע למחלקה החדשה אכן נשמעות מרוצות והייתה להם חוויה טובה. במסגרת מחוברות הורית, האם יכולה לבחור להניק בחדר ניתוח או לפחות לעשות סקין או סקין, יש מיילדת עם היולדת בחדר הניתוח ואפילו בחדר ההתאוששות על מנת שתוכל לעזור עם התינוק בזמן הזה. אני שמחה כי הנה עלתה המודעות ב3 שנים האלו וסוף סוף בתי החולים מכירים בחשיבות חלק גדול מהדברים הללו שדיברתי עליהם. קבעתי תור פרטי לאחד המנתחים הבכירים באיכילוב כפי שייעצו לי לעשות, על מנת שבקריצה-קריצה הוא יהיה זה שיינתח אותי. אז זהו אני אמורה להרגיש בטוחה נכון? אני בידיים של מנתח בכיר, בית חולים מעולה, והם ייתנו לי את כל הרשימת מכולת הזו שאני רוצה, מה יותר מזה? אבל ככל שחקרתי הבנתי שזה לא בדיוק ככה. המחוברות הורית היא משהו שהם בהחלט מנסים לעשות, ואני מאמינה שזה גם באג'נדה שלהם להצליח כי זה אחלה טרנד שמביא יולדות, אך הם לא יכולים להבטיח שתקבלי זאת. מה הכוונה? פשוט כי יש עומס וזה לא תמיד מתאפשר שתהייה מיילדת שתעזור לך להניק בחדר לידה, ולא בטוח יזיזו את המסך ברגע האמת כי וואלה אין זמן, ובתכלס קפוא בחדר ניתוח אז עדיף שייקחו את הילד מהר מהר לתינוקיה ותתראו כבר אחרי ההתאוששות. מה שהכריע את הכף בהחלטה שלא ללדת שם היה הביקור אצל הרופא הבכיר - הוא היה סופר נחמד אבל שוב השרה לי הרגשה של אני יודע מה טוב בשבילך. פחדתי מזה, נשרטתי מזה כבר, והאמת היא שתודה, אבל לא תודה, הפעם אני יודעת מה טוב בשבילי. ידעתי שגם אם דברים ילכו בדיוק כמו שהם אומרים ומבטיחים זה יצריך ממני בבוקר של לידה להיות דרוכה ולהתעסק במערכת במקום פשוט להיות ולהנות מהלידה של הבן שלי. לא רציתי להכנס לחדר ניתוח כשאני עסוקה בלבדוק מי חותך אותי ואם זה המתמחה או הרופא הבכיר, ולהיות סופר אסראטיבית אחרי ניתוח ולדאוג שהתינוק נשאר איתי בחדר ניתוח כשבנינו הכי נוח להם שהוא פשוט יצא משם כבר. ידעתי שאם דברים לא יקרו כמו שאני צריכה שהם יקרו הם ישאירו לי שריטה גדולה מדי, יתחברו לי כבר לטראומה הקודמת ואני לא יכולה להרשות אותה לעצמי.


במקביל אני קובעת לי תור לד"ר ישראל הנדלר. שמעתי על הניתוח בשיטה הצרפתית שהחל בשלוש שנים האלו בינתיים. למרות שבתכלס, אין סיכוי שאני באמת אלד בנצרת, מקסימום אסע לתל השומר, גג גג בלינסון, אבל מה יכול להיות, שווה לשמוע לא? אולי אפילו בשביל לזקק לי יותר טוב מה אני רוצה וצריכה. אני כבר ידעתי מלא על הניתוח בשלב הזה אבל רציתי שעדי, בן זוגי, ישמע ויראה שלא מדובר באיזה תמהוני שעושה ניסויים אלא ברופא בכיר מתל השומר.


אנחנו מגיעים למרפאה בברזל וממתינים בתור, ואני בינתיים חושבת לי שזה די בזבוז זמן וכסף מה שקורה פה, אבל אני חייבת לעצמי להכיר את כל האופציות ממקור ראשון. אנחנו פוגשים בן אדם נחמד, אדיב שבסבלנות אין קץ מסביר לנו בפרטי פרטים הכל אודות הניתוח ועונה לכל שאלה קשה שיש לנו. הוא גם נותן לי את המייל האישי שלו כדי שאשאל כל שאלה שיש לי בינתיים. אני שואלת הכל. מאיך הוא סוגר את הצלקת (הדבקה), מה קורה אם משהו מסתבך, כמה טובה המחלקת יילודים (נבחרה לפגיה הטובה בצפון), למה אי אפשר ללדת בבית חולים אחר (רק שם הוא מנתח באופן פרטי, הניתוח עוד לא נכנס לבתי החולים הציבוריים), כמה ניתוחים היו (מאות אולי אלפים אם אני לא טועה, אבל זהו, סיכונים? (לא יותר מבניתוח רגיל).


בעודי מאזינה מדי יום לשיר "לבחור נכון" של אמיר דדון אני מקבלת את ההחלטה הכי אמיצה בחיים שלי. אני מחליטה ללדת בניתוח פרטי בבית חולים בנצרת בשיטה חדשה שעוד מה לעשות, לא יודעים עליה מספיק. אני בוחרת בחוויה שלי. הולכת עם הלב שלי עד הסוף, עדי, בן זוגי, מבין ומפרגן, ההורים מבינים ומפרגנים ואפילו כבר סוגרים מלון וזהו. נוסעים בחודש תשיעי ממרכז תל אביב לסוף העולם נצרת כדי ללדת.


בפרק הבא: מה זו לידה מהבטן, איך הייתה החוויה שלי, האם באמת אפשר ללדת אחרת, איך בית החולים והמחלקה ובתכלס - האם זה גימיק?

הפוסט הבא יעלה עוד שבוע.


בינתיים עזרו לי להביא את המידע הזה החשוב הזה לעוד נשים שזה יכול לעזור להן :) תייגו על הפוסט הזה באינסטגרם את החברות שחשוב לכן שיקראו את זה וכמובן הפיצו בסטורי. זה עלינו להגביר את המודעות.


  • Facebook - White Circle
  • Pinterest - White Circle
  • Instagram - White Circle