הריון. תקופה שלמה של ציפייה, של תקווה של תפילה. בארץ, הריון מלווה במלא בדיקות כך שממש מרגיש לפעמים שאנחנו "חולות". החיים ממש מרגישים כמו אוסף של אירועים בין בדיקה לבדיקה ומלא חמסה חמסה ביניהם. לצד החולי, יש מלא התעסקות בעתיד, בהכנות ללידה ואיך היא תהיה ואיזה דולה (אם זה עדיין קטע) לקחת, ואיזה בית חולים מציע את המלונית הכי שווה (מחשבות של לידה ראשונה) ואיזה בית חולים את הרופאים והצוות הכי מכילים (לידה שניה). וכמובן, ההתעסקות העתידית ביילוד - הקינון. מוצאת את עצמך מסדרת את הבית, קונה מלא דברים שווים, עושה רשימות - מלאןןן רשימות.
אבל עם כל אלו, אין ממש התעסקות בפה ועכשיו. בלחגוג את הנס הזה, בלחגוג את הגוף שלנו שעובר חוויה מטורפת שממש אי אפשר לעכל עד כמה היא מטורפת - אנחנו מייצרות בן-אדם! אין התעסקות ביופי הזה שנקרא הריון ובכמה הוא דבר חיובי ומדהים, ולא באמת חולי. אומרים להנות מהדרך ולא רק מהתוצאה? אנחנו לא עושים את זה, גם כאן.
בהריון הראשון היה לי הרבה זמן, לא הבנתי את זה אז כמובן, אבל היה לי זמן. אז יכולתי להתעסק בהריון או במחשבות הנלוות לו. בהריון שני, אפילו את הפריוולגיה הזו אין. פתאום בסוף חודש שמיני תחילת תשיעי נתקפתי חרדה - תקראו לזה "פרידה מההריון" "געגוע להריון" אבל פתאום זה נחת עליי - שזהו. תיכף אני אלד ולא התייחסתי להריון בכלל. יותר מזה, הייתה בא לי מזכרת דווקא מ"הדרך" שתמחיש את ההתרגשות המשפחתית שלנו. שתנציח אותנו, גרעין משמעותי שהיה פה קודם - אבא עדי, אמא הילי וגאיה המדהימה שלנו.
חברה סיפרה לי על שיר חסין ומפה הכל היסטוריה. פניתי לשיר ואמרתי לה שאני בתחילת תשיעי ושאני חייבת שהיא תצלם אותי, ולא רק תצלם אותי - מחר. למה מחר? כי מפה ההריון כבר לא יהיה פוטוגני. בואו נודה על האמת? תשיעי = לא פוטוגני.
הודעתי לעדי שאנחנו חייבים לסדר את הבית ושמחר מצטלמים. הוא כמובן "התרגש" אבל הבין שלא מתווכחים עם אישה בחודש תשיעי. שיר הגיעה הבייתה ומאותו רגע עשתה קסם. היא גרמה לכולנו להתאהב בה ולהיות פתוחים למצלמה ופשוט היה לנו כייף. היה לי הכי חשוב בעולם שגאיה תהיה החלק הכי חשוב בתמונות והיא ממש הצליחה להתחבב עליה באפס מאמץ והכוכבות של גאיה נצצה בתמונות.
החלק שהכי פחות הייתי מוכנה לו - הוא הלהסתכל על התמונות אחרי הלידה. שיר שלחה לי את התמונות אחרי שילדנו, ופתאום בכל הטירוף שהדינמיקה המשפחתית החדשה שלנו עברה, פתאום ראיתי אותנו. מאושרים, יציבים, אוהבים, נרגשים. ונזכרתי! וזה עזר לי נורא וריגש אותי מאוד.
כל כך הודתי לה על החוויה הזו כי היא באמת אחת החוויות המשפחתיות (בצורתה המקורית) האחרונות שלנו וזה עזר להכיל ולקבל את החוויה החדשה ולהבין שיום אחד אולי תהיה לנו חוויה כזו דומה וטבעית גם עם גור. ואנחנו לא יכולים לחכות כבר להכניס אותו לחבורה.
אז הריון זנ מרגש, ומשפחה זה מהמם, וילדים מצטלמים מושלם - אז תחגגו את כל זה ותצטלמו עם מישהו מקצועי מוכשר ורגיש ומכיל שיגרום לכל זה באמת להרגיש כמו חוויה. וקחו את שיר - אתם לא מבינים כמה תודו לי :)
ולבסוף: טעימה מהמזכרת והכישרון הזה!
Comments