• Facebook - White Circle
  • Pinterest - White Circle
  • Instagram - White Circle
  • Hilly Rejwan Sorek

המדריך להגשמת חלומות


על חלומות, ראש השנה, נשיות ואיך כל זה קשור לפרס.


בחודש הבא ימלאו לי 30. אני לא כל-כך חושבת על זה ומרגישה שהמספר עוד לא כל-כך קשור אליי.

אולי חברתית הוא כן. אני עובדת בעבודה של גדולים, אוניברסיטה ותואר שני סיימתי מזמן, שלא נדבר על הצבא שכבר נשכח אי שם ברקע, יש לי תינוקת שזה הכי של בני שלושים ואני יותר ויותר מבינה למה מעלית וחניה ישנו לי את החיים (מדיח כלים ומייבש כביסה כבר רכשתי פשוט).

בשבוע הבא נחגוג את ראש השנה ואחריו יבוא יום כיפור. עזבו רגע ענייני אמונה, מבחינתי זו תקופה של הרהורים ומחשבות. תקראו לזה מדיטציה או חשבון נפש או פשוט להשקיט את השגרה ולחשוב.

אולי זהו זמן הניתוק מהעולם בחופשת הלידה שבאמת מאפשר לי לחשוב, אולי אלו ספרי ההשראה שאני קוראת או אולי זוהי פטירתו של החולם הנצחי שמעון פרס, אבל כל אלו גורמים לי להבין משהו חשוב: אני לא מעזה לחלום.

פעם בשנה ביום כיפור, אני מתנתקת, צמה, חווה חוויה רוחנית של עינוי הגוף (בעיני זה יותר ניקוי הגוף) וחושבת מחשבות. אבל אני לא באמת מעיזה לחשוב ולהתעמק. אני בטח לא מעיזה לחלום.

אני יודעת על עצמי שכשיש לי יעד אני יודעת להגיע אליו. אני אשיג אותו. אז מה כל-כך מפחיד אותי בלהציב לעצמי יעד? אולי הידיעה שהוא יתגשם? אולי אני עוד לא מוכנה אליו? אולי הפחד שלא אצליח להגשים אותו ואאכזב את עצמי? את כולם סביבי? אולי אני פשוט לא יזמת? אני יותר אדם שהולך בתלם ומעדיפה עבודה בה אני כנראה מגשימה חלומות של אחרים?

אולי פשוט טוב לי איפה שאני? אבל גם בזה אני מפחדת להודות. אולי זה יסתיים? אולי מפה תתחיל הירידה? אולי זה אומר שאם טוב לי אז אני נתקעת כי אין לי דרייב לזוז קדימה?

אולי. אולי אני פשוט מפחדת להעיז.

ספרו של יובל אברמוביץ׳, ״הרשימה״, אליו נחשפתי לאחרונה, עוסק בדיוק בכך. הספר הוא מדריך פרקטי להשגת חלומות. בגדול ההוראות הן לפרוט את החלומות שלנו על דף, רשימה, לצעוק אותם בקול גדול ולפעול על מנת להגשים אותם. הספר מבוסס על חוויותיו האישיות של אברמוביץ׳, ועל סיפורים מהבלוג שלו בו אנשים שרשמו לעצמם את החלומות שלהם, שיתפו ברשתות החברתיות והגשימו חלומות קטנים וגדולים. בספר הוא מציע סיבות הגיוניות ללמה אנחנו מפחדים לחלום ולמה אנחנו מפחדים לצעוק את החלומות שלנו. אנחנו מפחדים שכולם ידעו, שיגנבו לנו אותם, שיסתכלו עלינו מוזר או מפחדים דווקא מהגשמתם. על כך, אני אוסיף נדבך נוסף לאוכלוסייה נוספת - נשים. נשים מעזות פחות, נשים פרקטיות יותר, נשים פחות חולמות. גם אני מעזה פחות, גם אני פרקטית, גם אני פחות חולמת.

במקביל לקבלת שנה חדשה וציפייה להתחלות חדשות אנחנו אומרים היום גם שלום ונפרדים מאדם גדול וחולם. לנשיא המדינה לשעבר שמעון פרס הייתה ללא ספק רשימה של חלומות שרק הלכה וגדלה. הוא צוטט אומר ״אנשים שאין להם פנטזיה, לא עושים דברים פנטסטיים״. הוא ללא ספק הגשים מספר חלומות פנטסטיים אם מנהיגי העולם המשפיעים ביותר מגיעים לארצנו הקטנטונת לחלוק לו כבוד אחרון.

אבל אני לוקחת ממנו דווקא משהו אחר. אם תחקרו קצת על פרס מעבר לשני העשורים האחרונים, או תשאלו את ההורים, תוודעו לאדם לא אהוד במיוחד. לאדם שנחשב פוליטיקאי או פנטזיונר במובן הרע שבמילה. הוא זכה להרבה ביקורת שלילית ורוב החלומות שהציג לעולם נתקלו בהתנגדות. אז הוא למד להתעלם ולהילחם והמשיך לחלום.

לא פעם אנחנו כנשים נתקלות במכשולים שמקשים עלינו לחלום ואנחנו מפחדות להעיז. מי מכן, עם יד על הלב, מצאה את עצמה חושבת ״אבל איך אני אשאף לקידום?, תיכף יהיו לי ילדים״; או מי לא הייתה בריאיון עבודה והזכירו לה את טבעת האירוסין על היד, או את הגיל או את הסטטוס המשפחתי?; מי מכן לא הייתה בסיטואציה בעבודה בה היא הרגישה שאם הייתה גבר זה לא היה קורה - הוא לא היה מדבר אליי ככה, היו מקדמים אותי, הייתי מקבלת העלאה כבר מזמן.

תבדקו אותי. יש מלא יזמים גברים לסטארטאפים אבל יש מעט יזמות. המספרים אומנם גדלים אבל רחוקים מלהשתוות. אנחנו לא חולמות, ואם אנחנו חולמות אנחנו לא פועלות להגשים את החלומות.

אז איך מגשימים חלומות? קודם כל צריך לחלום חלום כדי להגשים אותו. איך עושים את זה? מתחילים רשימה של חלומות. אחרי שהתגברנו על המשוכה הזו מתמקדים ביעד שלנו ועושים הכל להגשים אותו. לפי אברמוביץ׳, השלב הבא הוא לצעוק את החלומות ולשתף כמה שיותר אנשים, על מנת שיעזרו לנו להגשים אותם. השלב הזה הוא לא פשוט, בשלב הזה נתקל במכשולים, בהתנגדויות ובאנשים שיקטינו את החלומות שלנו. נתקל בעצמינו, בפחדים שלנו וככל הנראה נרצה לוותר. בדיוק ברגע הזה עלינו להיזכר בחולם הנצחי פרס. בזה שבחייו נחשב לוזר, אבל בשנותיו האחרונות ובמותו - לווינר ושעכשיו מנהיגי העולם עומדים ומספידים אותו. לא זוכרים לו את הכשלונות, לא זוכרים לו את ההתנגדויות, זוכרים לו את החלומות שהגשים. תחשבו על האיש, תחליטו להתעלם מההתנגדויות והרעשים ותתרכזו בלהגשים את החלום.

רוב בני השלושים סביבי עסוקים בחיפוש עצמי. כולם בלחץ למצוא את הדבר שיגרום להם אושר ועדיף גם עושר. אז כנראה שאני לא שונה מהם. שוב, חברתית אני כנראה בסדר. חצי נחמה. אבל זו המטרה? מדד הבינוניות החברתית? אליו אני רוצה שישוו אותי? לא. אני גם רוצה שאחרי יזכרו את החלומות שהגשמתי. שמותי ישנה משהו למישהו, גם אם לא כל מנהיגי העולם יגיעו. אני רוצה להיות מישהי שלא ישכחו. הנה חלום.

אז מתוך כל המחשבות האלה מגיעה ההחלטה הבאה. אני אנצל את החגים הבאים עלינו לטובה לבלות זמן בקרב אנשים אוהבים ואהובים, בני משפחה וחברים, ובין חיבוק לאיזה ריב משפחתי (זה חלק מהעניין), אני אחשוב. אני אהרהר ואבדוק אם היעד והחלום הנכסף מצויים בי ואני פשוט מפחדת להציב לעצמי אותם או שאני פשוט אדם של חלומות קטנים כרגע - וגם זה בסדר. אולי אפילו אכתוב לעצמי רשימה. יותר מהכל אני מבטיחה לעצמי - לא להפסיק לנסות לחלום.